מה אומרת לכם התמונה הזו? לא יודעת אם שמתם לב, אבל בתמונה הזו, שמרגשת אותי כל כך, טוהר הקטנה מחייכת… ביחד עם אבא ואמא. טוהר הניו בורנית בת ה-11 יום הייתה מאוד עדינה ורגישה, אבל יכולתי להרגיש שיש לה בטחון ושלוות נפש. בכל פעם שאמא או אבא שלה דיברו אליה או ליטפו אותה במהלך הצילום, היא נרגעה ואפילו חייכה. ממש כמו קסם. זה היה פשוט מדהים לראות את זה.
כשאני מצלמת משפחה חדשה צילומי ניו בורן, אני מתמלאת השראה. יש משהו בהתרגשות הראשונית הזו של ההורים, ובאושר הגדול, שלא משתווה לשום דבר אחר.
תמיד מרתק אותי לראות את האיזון שנוצר באופי והתנהלות של בני הזוג.
לפעמים זה לוקח זמן, ומתרקם לאט, ולא נוצר מיד בהתחלה אחרי הלידה, אבל בדרך כלל, די בהתחלה נוצר איזון, סוג של שיווי משקל בין ההורים. אם האמא לחוצה קצת ודאגנית, אז האבא קול ורגוע ושלו, ולפעמים זה בדיוק הפוך. האמא סופר קולית והאבא ממש חששן ודאגן, מפחד להרים את התינוק ולטפל בו. ולפעמים שני בני הזוג רגועים. זה כמובן הכי טוב לכולם. התינוק מושפע מאוד מאיך שההורים שלו מתנהלים, ומהאנרגיה והווייב שלהם. ככל שההורים יותר רגועים ונינוחים כך גם התינוק.
כשצילמתי את משפחת בן צבי, היה כזה כיף לראות איך האבא מחובר לתינוקת, ומטפל בה כאילו טיפל כבר בהרבה תינוקות. מיד שאלתי אותו אם יש לו ניסיון בטיפול בתינוקות. לרובנו זה נראה טריוויאלי שנשים נולדות עם האימהות הזו הטבעית והרגועה, ויודעות מה לעשות ואיך להרגיע או להבין מה התינוק רוצה וצריך, ואנחנו פחות מצפים מגבר ש”יוולד” עם האבהות הטבעית הזו.
הרי יש קורסים שלמים שבהם מלמדים איך להבין את שפת התינוקות, איך לדעת לקרוא ולפרש מה מפריע או מציק לתינוק, מה הוא מרגיש. זה כל כך מקל על ההסתגלות לתינוק החדש ולהורים הטריים, כשמבינים את התינוק, ומבינים שהבכי שלו הוא הדרך שלו לדבר, ואין מה להילחץ מזה.
מבחינתי, כצלמת ניו בורן חשוב לי להרגיש את התינוק, לקרוא אותו ואת הסימנים שהוא נותן, ולראות איזו תנוחה נעימה לו ונוחה לו, ואיזו תנוחה פחות. אם משהו לא נח לו פשוט אוותר על הפוזה המסוימת. תמיד משמח אותי לשמוע מאמהות איך הצילומים היו החוויה הכיפית הראשונית אחרי הלידה שבה באמת “נפל להן האסימון” שהן הפכו להיות אמא, והפכו להיות משפחה.
ואיך דברים קטנים שראו אותי עושה במהלך הצילומים, כדי להרגיע את התינוק עזרו להן אחר כך להרגיע אותו בבית.
